לאמיתו של דבר, עזבנו את הבית כדי להגיע הביתה. אבל כפי שחווה כל מהגר, ההגעה הביתה לישראל כרוכה, למרבה האירוניה, בתחושה של גלות. אני מתעורר בבוקר באותה מיטה שבה ישנתי בסג הרבור, ניו יורק, אבל לצלילי מואזין (ולפעמים גם סירנות), ולריח רוזמרין, ולרוח יבשה, ולחדשות ברדיו, שאת חלקן אינני מבין עד הסוף. דקויות השפה, אובדן העצות של מי שרגיל להתמצא היטב בסביבתו ופתאום אינו יודע לאיזה מספר להתקשר כדי לדווח על שריפה, השינוי המהיר מאדם שעוזר לאחרים למי שנזקק — כל אלה מעוררים בלבול וניכור. אני מזדהה עם בני בן השש, שבסוף יום הלימודים בבית הספר אומר לי, “אבא, אני פשוט לא מבין מה קורה פה”.
החוויה הזאת, והתחושות שהיא מעוררת, יכולה דווקא להועיל בתקופה זו של השנה. הרמב”ם מספר לנו במשנה תורה כיצד העתקת מקום המגורים יכולה לעזור לנו להשתנות: “מִדרכֵי התשובה להיות השָב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטָא בו. ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה. וגולה ממקומו — שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח” (הלכות תשובה ב, ד).
לא ביקשתי להתנתק מעברי. לא הגעתי לארץ המובטחת כדי להימלט ממי שהייתי מחוצה לה. לכאורה, לא הגעתי כדי לעשות תשובה. אבל אם אפשר להבין את התשובה במשמעות רחבה יותר של מימוש עצמי ושל שינוי עצמי, כי אז אין גורם מניע חזק יותר מן המעבר לארץ אחרת, אף אם הארץ הזאת היא שלנו. לקראת ראש השנה ראוי ומועיל להרגיש כנוע, עניו ושפל רוח. חוויית ההגירה מעניקה הזדמנות להתחיל מחדש. כאשר נזנחים מאחור הישגים, קשרים, מוניטין ותחומי מומחיות, צומחת ההזדמנות להיזכר מי אני בלעדי כל אלה. מי אני כאשר איני רהוט, כאשר איני קולט מיד כל רמז חברתי, כאשר חסרה לי הבנה של חלק גדול מן המתרחש סביבי. מי אני במנותק מן הכל.
ניסוחן של תשובות לשאלות אלה עשוי לפתח כושר עמידה, מודעות עצמית, ואולי גם קורט תבונה. העלייה לארץ נגלית גם כהזדמנות לחוות את החיים כזר, ולמשוך מאחרים אהדה וחמלה. העלייה לארץ היא תזכורת לכך שרובנו מרגישים זרים ובני בית כאחד בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים; היא מעוררת בעת ובעונה אחת תחושה של שיבה הביתה ויציאה לגלות.
אולי, כפי שאמר לי חבר שעלה מארצות הברית לפני 30 שנה כמעט, ישראל שאליה עלינו אנחנו איננה אותה ישראל הבטוחה כל כך בעצמה ובכוחה שאליה עלה הוא. ישראל שלנו חשה מבולבלת מעט, כאילו עתידה לוט בערפל. למעשה, ישראל שאליה עלינו אנחנו חולקת באופן קיבוצי לא מעט מתכונותיו של המהגר — שגם עתידו שלו לוט בערפל.
ישראל שאליה הגענו הקיץ מבינה שאין די בצבא חזק, שאפילו דובריה הרהוטים ביותר של המדינה היהודית אינם מצליחים לעורר די תמיכה בציונות ואהדה כלפיה, שחלון ההזדמנויות לפתרון שתי המדינות הולך ונסגר, ושסיכוי לקץ אמיתי לסכסוך אינו רב. גם כאן, ראש השנה מחדש את התקווה שמן הניכור הזה יעלו זרעים של שינוי, הסתגלות וצמיחה.
(המאמר תורגם מאנגלית על ידי יניב פרקש)