יעל, בתנו בת החמש, חזרה נרגשת מהגן עם הגדה לילדים שקיבלה שם, ומיהרה להראות לי אותה. ישבתי אתה ליד שולחן המטבח, מאושר מיכולתה לשיר את “הא לחמא עניא”, את “מה נשתנה” ואת “דיינו”. התענגתי על המיומנויות שלה, על ביטחונה ועל כל מה שלמדה בבית הספר וחוויתי את גאוותו של אב מהגר, שילדיו כבר קוטפים את הפירות החינוכיים והתרבותיים של עלייתנו מארצות הברית לפני פחות משנתיים.
הגאווה והכרת התודה שלי נמוגו כשהגענו לעמוד האחרון של ההגדה. מתחת למלים “לשנה הבאה בירושלים הבנויה” הופיע תצלום מטריד: תמונה מסולפת של הכותל המערבי, אשר בה הוסר מסגד כיפת הסלע מן הרקע.
הפוטושופ הוא כלי מדהים, המאפשר בלחיצת עכבר למחות מקום שקדוש ל–1.6 מיליארד בני אדם ולכ–20% מאזרחי ישראל. כך המו”ל, המתמחה בהוצאת חומרים חינוכיים, צייר פנטזיית עליונות בלתי סובלנית לדמותה של ירושלים, החדיר אותה לתוך בתינו וכפה אותה על החשיבה של ילדינו. הוא גם הונה גננות, שבסך הכל רצו הגדה שילדינו יוכלו לדפדף בה ולצבוע אותה, ותחת זאת מצאו את עצמן בשדה מוקשים פוליטי ודתי.
לא היתה זו תמונה של בית המקדש השלישי — משאת נפש דתית שבאה לידי ביטוי לכל אורך ההגדה. היתה זו פנטזיה פוליטית קנאית שהוחדרה בגניבה לתוך הגדה לילדים. התמונה הזאת עניינה הרס ולא בנייה, שלילה ולא חיוב.
אין זו הפעם הראשונה שהתמונה הזאת נכפית על ציבור תמים. תמונה דומה הופצה ב–2011 בידי הרבנות הצבאית, כחלק ממצגת הדרכה לחיילים לקראת חנוכה. דובר צה”ל הגן על השימוש בתמונה, בטענה שאינה אלא אילוסטרציה של ימי בית המקדש השני, שקדמו בהרבה לבניית כיפת הסלע. הבעיה בהסבר הזה היתה שגם שרידי בית שני הופיעו שם: הכותל המערבי ורחבת התפילה הגדולה שהוקמה מולו אחרי 1967.
ואז, בינואר השנה, התעורר זעמם של הורים מגבעתיים, שגילו שהעירייה הפיצה בבתי ספר בעיר פוסטרים של ירושלים והכותל — שוב בלי הכיפה המוזהבת של כיפת הסלע שמעליו.
דווקא בתקופה זו של מתח ואלימות, פרסום והפצה של תמונות כאלה הם ביטויים של חוסר אחריות. ברחבי העולם המוסלמי מופצות שמועות שלפיהן ישראל מתכננת להרוס את כיפת הסלע ואת מסגד אל־אקצא. שמועות מסוג זה מתדלקות את האלימות שהביאה למותם של רבים, יהודים ואחרים. תמונות כאלה תורמות להלהטת האווירה והן דומות למפות שניתנות לילדים פלסטינים — שבהן ישראל אינה מופיעה כלל.
פרט לאג’נדה הפוליטית הבלתי נסלחת הנכפית על ילדים תמימים ועל מוריהם, ההגדה התעמולתית הזאת לוקה בכשל מבחינת החזון הדתי. איני רוצה שילדינו יחשבו שבירושלים הבנויה יש מקום רק לנו ולמקומות הקדושים לנו. הייתי רוצה שיעל ובני כיתתה יחלמו על ירושלים שתהיה בנויה על יסודות של סובלנות וכבוד לאחר.
אחת הסיבות העיקריות להחלטתנו לעלות לישראל היתה הרצון להעניק לילדינו זהות יהודית חזקה יותר — מן הסוג שמתגבש כאשר לוקחים חלק בתרבות של רוב וחווים את היהדות באופן אורגני, בכיכר העיר היהודית. ברוך ה’, ישראל סיפקה זהות כזאת גם להם וגם לנו. אבל משהשתקענו כאן, הפחד הגדול שלי הוא שזהותם היהודית והישראלית של ילדי לא תותיר בהם מקום לראות ולכבד את האחר, ובפרט את המוסלמים והנוצרים — שחלקם בישראל משמעותי כל כך.
בתיאור עולי הרגל לירושלים עם קץ הגלות מתאר מחבר ספר תהילים את האופוריה שבחיים בין חומות ירושלים: “ירושלִַם הבנויה, כעיר שחֻבּרה לה יחדָו” (תהילים קכ”ב, ג’). מכאן שָאֲלה ההגדה את הנוסח “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. רש”י מפרש, כי כבר “יש ירושלים הבנויה בשמים, ועתידה ירושלים של מטה להיות כמותה”. בפסח השנה, הבה נחלום על ירושלים הבנויה מסוג אחר: ירושלים כעיר של חיבור ולא של קריעה, ירושלים שבה חלומותינו אינם נבנים על הריסות האחר, ירושלים שהנוי, החוכמה והתורה שלה עולים על ייסוריה ועל צביעותה. ירושלים לא תיבנה באמצעות ריטוש של האחר בפוטושופ, אלא באמצעות ראיית האחר ומציאת הדרך לחיות בצדו.
הרב מוריס הוא סמנכ”ל תוכניות צפון אמריקה בישראל במכון שלום הרטמן ומנהל עמית ב”חברותא”, תוכנית קדם־צבאית מייסודו של מכון הרטמן