מאז ומתמיד הסתייגתי מזהות יהודית המבוססת בעיקרה על אנטישמיות. ממצאי הסקר שערך מכון המחקר פְּיוּ בשנת 2013 על יהדות ארצות הברית מילאו אותי, לפיכך, עצב עמוק – משום שזֵכר השואה אובחן שם כבסיס הזהות החשוב ביותר. 73% מיהודי ארצות הברית ציינו את הגורם הזה כ”רכיב מהותי במשמעות היהודיוּת” – שיעור גבוה משיעורם של מי שהעמידו את יהדותם על ניהול חיים מוסריים (69%) או על עשייה למען צדק ושוויון (56%). קריטריונים אחרים, כמו “דאגה לישראל” או קיום מצוות, הופיעו נמוך עוד יותר ברשימה. משמעות היהודיוּת היא כמובן מורכבת מכדי לשקפה בסקר; הקטגוריות והמדדים של מכון פְּיוּ אינם יכולים ללכוד את הסיפור השלם. ואף על פי כן, מכון פְּיוּ חשף כיצד אינסטינקטים שבטיים גוברים על מנהגים עמוקים ועשירים יותר בחיי היהודים באמריקה.
לעתים אף מתעוררת התחושה כי ארגונים יהודיים מנצלים את האנטישמיות ואת האיומים הגלומים בה כדי לכסות על הריחוק והאדישות שרבּים מיהודי ארצות הברית חשים כלפי יהדותם. במידה רבה פיתחנו לעצמנו הגדרה עצמית המתבססת על מה שאחרים עשו לנו – בייחוד במאה הקודמת. עבור אלה מאיתנו שמאיישים את קו החזית של החינוך היהודי ובניית הקהילה, גישה כזו לחיים היהודיים נראית כמי שחותרת תחת יהדות עשירה בתוכן וביצירתיות. תשוקה, שמחה וזיקה צריכות לשמש יסודות איתנים יותר לחיים היהודיים במאה ה-21; הן, ולא תגובה רגשית לאיבת-תמיד כלפינו. היינו רוצים שהשבת והחגים – ולא אושוויץ – יגדירו את החיים היהודיים. אנחנו שואפים לחיים יהודיים שיגרמו לנו לשיר ולרקוד יותר מאשר להתאבל ולבכות.
הגם שמכון פְּיוּ שרטט זהות יהודית ענייה בתוכֶן, המתבססת במידה רבה על זיכרון של הדרה ושל אנטישמיות, מתברר שההתנסות באנטישמיות אמיתית שימשה לא פעם זרז לחיזוק המעורבות היהודית. כפי שכותב פרופ’ מיכאל מאיר, “לעתים, האנטישמיות דחקה יהודים חזרה אל גדרי הקבוצה המבוזה שממנה ניסו להימלט, ועוררה בכך תגובות מתונות עד חריפות של דחייה עצמית. אך במקביל התעוררה גם תגובה הפוכה, בדמות אישושה מחדש של היהודיות”.
לדברי מאיר, עם עליית הנאצים לשלטון, היו יהודים גרמנים שניסו להיטמע ביתר שאת. אבל “התגובה השכיחה יותר היתה התבוננות פנימה אל תוך נוף יהודי פנימי שנעשה צחיח זה מכבר. האנטישמיות הנאצית לפני השואה הובילה אפוא, באופן כללי, לשיקום התודעה היהודית במקומות שבהם נשחקה קשות. המתבוללים ביותר שבין יהודי גרמניה חשו כעת צורך להתמודד עם יהדותם ולאשררה – לפעמים לראשונה בחייהם”.
בחורף שעבר, כחלק מתערוכה נהדרת על טיפוגרפיה עברית במוזיאון ישראל, נתקלתי לראשונה בסדרת “הספרייה של שוקן”. סדרת ספרים זו על חיי היהודים וכתביהם, שהתפרסמה בגרמניה בין השנים 1933 ו-1939, מנתה 83 כרכים דקים שהקיפו את המקרא, הספרות הרבנית, שירת ימי הביניים ושירה מודרנית, היסטוריה, מיסטיקה, פילוסופיה ועוד. הכרך הראשון בסדרה, תרגום פרי עטם של מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג לנבואות הנחמה של ישעיהו, יצא לאור שישה חודשים לאחר שהנאצים החלו בשריפת ספרים בברלין. הכרך האחרון, “מכתבים”מאת הרמן כהן, נדפס בשלהי שנת 1939.
סדרה זו של הוצאת שוקן הרשימה אותי עמוקות, ובייחוד משום שהוצגה באחד ממוסדות התרבות הבולטים ביותר במדינה היהודית החדשה. הסדרה נוצרה עבור הקהילה היהודית האינטלקטואלית, המשכילה והמתבוללת ביותר בעולם. ורכישת מינוי לספרי הסדרה – קבלה אחת לחודשיים של הספר היהודי החדש ביותר פרי עטם של מי שעתידים היו להיות המוחות הבולטים ביהדות המודרנית – היתה מעשה של התרסה רוחנית. תחיית הזהות היהודית והלמדנות היהודית לנוכח אנטישמיות חסרת תקדים היא מאורע היסטורי מעורר השראה וראוי לציון.
מובן שארצות הברית איננה גרמניה של שנות השלושים, ולעולם לא תהיה כזו. אבל הזינוק הפתאומי במספר התקריות האנטישמיות דורש תגובות אשר בפני עצמן עשויות להשפיע השפעה גואלת (אמנם החשוד העיקרי באיומי הפצצה הוא משלנו, אבל בשלושה מקרים של חילול בתי קברות, כמו גם בתקריות אחרות של ריסוס כתובות נאצה באתרים יהודיים או הפצה של עלוני שטנה, לא בוצעו מעצרים). אל מול השנאה והזילות, אפשר, מצדנו, להתמסר ביתר שאת למי שאנחנו, כמו גם לטקסטים ולרעיונות שקיימו והחיו אותנו לאורך הדורות.
ז’אן פול סארטר תיאר זאת בספרו הרהורים בשאלה היהודית (הוצאת הקיבוץ המאוחד. תרגום: מנחם ברינקר). “האותנטיוּת היהודית”, כתב, “פירושה הבחירה להיות יהודי, מימוש המצב היהודי. היהודי האותנטי משליך מאחרי-גווֹ את המיתוס של האדם האוניוורסלי, הוא מכיר בעצמו ורוצה להתקיים בהיסטוריה כיציר היסטורי… הוא חדל לברוח מעצמו ולהיות רָדוף על-ידי עצמו… יודע הוא שהוא לבדו, מחוץ למגע, מנוּדה ומוחרם, והוא מחייב את עצמו בתור-כזה” (עמ’ 76).
הקהילה היהודית בארצות הברית שרויה במבוכה מתמשכת לגבי הדרכים שבהן נוכל להתחייב לחיים יהודיים איתנים מבלי לזנוח את הדאגה לכלל האנושות. כיצד נאזן בין הפרטיקולריות היהודית שלנו לבין המחויבות לאוניברסליזם? אם זכר האנטישמיות והאיום המדומיין מולידים זהות יהודים שאין בה תוכן רב, מן הראוי לשאול את עצמנו שמא אנטישמיות אמיתית – הגם שאיננו רוצים בה והגם שאנו מוכרחים להילחם בה – עשויה לסייע בידנו לגלות מחדש את העומק והמשמעות.
קורבנוּת סתם לא תבטיח בפני עצמה יהדות בת-קיימא ומאריכת חיים; אבל יצר ההישרדות השבטית הטבעי שלנו אולי יובילנו חזרה אל הטקסטים שלנו מנהגי הפולחן שלנו. את הרגע הזה בזמן אפשר לראות כהזדמנות לחדש היכרות עם הממדים עתירי המשמעות ביותר של שבטנו.
(תרגום: יניב פרקש)
הרב ליאון אריה מוריס הוא חבר סגל במכון שלום הרטמן ובהיברו יוניון קולג’. הוא נשיאו הנכנס של מכון פרדס לחינוך יהודי בירושלים.