התקופה הכי טובה להיות יהודי

‘התקופה הכי טובה להיות יהודי’
פורסם בהארץ, 21.4.15

בני, תלמיד כיתה א’, חזר מבית הספר ושיתף אותי במה שלמד על יום השואה. ההסברים ששמע ממוריו ומבני כיתתו היו מפורטים הרבה יותר ממה שאני הייתי בוחר לספר לו אילו נשארנו בארצות הברית. בחוּשַי ההוריים והחינוכיים הייתי מסוכך עליו, מגן על תמימותו עוד כמה שנים. הייתי מסביר לו במונחים מעורפלים וכלליים על אכזריותם של אלה ועל אומץ לבם של אחרים. מה שלמד בבית הספר היה מפורש הרבה יותר: יהודים נרצחו — גברים, נשים וטף, והעצב נותר עִמנו גם שנים רבות כל כך לאחר מעשה.

אני, אביו, העולה החדש מארצות הברית, מצאתי את עצמי משכך את פחדיו בשיחה על משמעותה וחשיבותה של מדינת ישראל. עכשיו זה אחרת, עכשיו יש לנו מדינה וצבא ומקום שאפשר סוף סוף לקרוא לו בית. התחלתי להתרגש בעצמי מדברי וסיפרתי לו שזה המקום הטוב ביותר בעולם, ושזו התקופה הטובה ביותר בהיסטוריה היהודית להיות יהודי. מאוחר בלילה הוא זחל למיטתי ולחש באוזני שחלם חלום רע.

נדמה כי המדינה כולה נוקטת את הגישה שנקטתי אני באותו ערב עם בני. כמה ימים לפני יום השואה מתחילים להופיע דגלי כחול־לבן ענקיים על מבני ציבור ובניינים פרטיים. לכאורה הם נתלים לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות, אבל תלייתם שבוע מראש, נראית כדרך לבשר על סוף מבטיח לסיפור הכואב והעצוב ביותר של עם ישראל. הדגלים נתלים כדי לומר, עוד לפני הצפירות והדמעות, שהדברים שונים עכשיו, שיש לנו מדינה וצבא ומקום שאפשר סוף סוף לקרוא לו בית.

זהו יום העצמאות הראשון שלי כאזרח ישראלי. כבן לאחת המשפחות היהודיות היחידות בעיירה קטנה במערב פנסילבניה, נהגתי בילדותי להביט ארוכות בתמונות מישראל בכרך 6 באנציקלופדיה בריטניקה שלנו, לבנות את הכותל המערבי מבצק מִשחק ולחלום על החיים במדינה יהודית. כעבור 40 שנה אני יוצר בעצמי עשרות תמונות כאלה עבור בני משפחה וחברים שנשארו באמריקה, רובן בכיכובם של אשתי ושלושת ילדינו, ומשתף אותן בפוטו־סטרים ובפייסבוק.

ילדי מתרגמים את חלומותי לעברית. ברגעים כמו סדר פסח, כאשר בתי בת הארבע שרה “מה נשתנה” כמו שלמדה בגן ובני בן השש מדקלם “הא לחמא עניא”, וחולק אתנו תובנות שליקט ממוריו, אני יודע איזו טובה עשיתי להם כשהבאתי אותם לכאן. אני מוצא עצמי מתרגש עד דמעות, נפעם מן ההזדמנות לקחת חלק במרחב ציבורי יהודי, לחוות את היהודיוּת מבפנים. בתחנת דלק בימי חול המועד, בדרך חזרה מטיול, קניתי חבילת מצות במחיר מופקע רק כי יכולתי לקנות חבילת מצות בתחנת דלק. זו הסיבה לכך שבאתי לכאן, אמרתי לעצמי. המעבר לכאן, והחיים כאן, דורשים שיכוך בלתי פוסק של פחדים וחיזוק מתמיד של התקווה. לפעמים אני מספר גם לעצמי את מה שסיפרתי לבני, שיש לנו מדינה וצבא ויש לנו מקום שאפשר סוף סוף לקרוא לו בית.

ויחד עם זאת, יש כל כך הרבה דברים שעלולים להביא כאן אדם לכלל ייאוש. לפעמים גם אני מתעורר מחלום רע. לפעמים אני שואל את עצמי, כהיפוך להצהרה שהשמעתי באוזני בני: האם דברים באמת השתנו?

יש לנו אויבים שאי אפשר להכריע אותם כמו שמכריעים צבא. יש אומות הקוראות להשמידנו, ושאולי עוד יהיו מסוגלות להגשים את הפנטזיות שלהן. מכל עבר באזורנו נשקפת קיצוניות גוברת והולכת. ובחברה הישראלית עצמה הולך ומתרחב הפער בין עשירים לעניים, נרשמת עלייה בגזענות, ובולטים בחסרונם האמפתיה הראויה לפליטים, כמו גם הדמיון, החזון והדיפלומטיה במגרש הפוליטי.

ישראל בת ה–67 היא מדינה נהדרת וגם מפחידה, מעוררת השראה וגם מרגיזה. היא אומה שדורשת שיעוררו בה כל הזמן את האמונה והתקווה. במכתב לדוד בן גוריון טען אברהם יהושע השל, שהמאה ה–20 הביאה עמה לא רק אובדן של אמונה באל; היהודים איבדו גם את האמונה ברעיון שהם עם, ובכך שביום מן הימים, העם הזה יכונן את עצמו מחדש בארץ ישראל: “בטוחים היו ששעת הגסיסה הגיעה. [אבל] בחוסר אמונה לא יתחשבו אנשי חזון… אינני מאמין בשקיעת האמונה, כי אם בהתנערותה וביקיצתה דווקא”, הוא כתב.

מבחינות רבות מהותה של ישראל מתגלמת בהתחדשות האמונה. אמונה בהגשמתן של הבטחות ישנות, אמונה בתחיית עצמותינו היבשות, אמונה בכך שההיסטוריה תבוא על תיקונה בסופו של דבר. אין זו אמונה קלה. גם היום, יצירה של סיפור חדש, של מציאות חדשה ושל עתיד חדש תובעים מאתנו אמונה מן הסוג הלא קל הזה. אמונה כזו, לא די שתשכך את פחדינו לשעה קלה — עליה לעורר בנו השראה ולגרום לנו להאמין שהמקום הזה והזמן הזה יכולים באמת להיות הטובים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל.

Leave a Comment