בלב ובראש פתוח: תגובה לביקורתו של אברהם בורג על נשות הכותל

יואל לוי וליאון אריה מוריס

במאמר מעניין ומאתגר מותח אברהם בורג ביקורת על נשות הכותל כדוגמה נוספת ליהדות שהיא “תמצית העבודה הזרה” (“מה הסיפור שלהן עם הכותל?” הארץ, 16 ביוני, 2016). ישראלים רבים, וגם רבים מיהודי התפוצות הלא-אורתודוקסיים, יזדהו עם בורג האומר כי “אין בי שום געגוע לבית המקדש שהיה, ואף כיסוף לבית המקדש שלעולם – כך אני מקווה – לא יהיה”. לדבריו, נשות הכותל יוצרות “שותפות פונדמנטליסטית… בין רבנים אנכרוניסטים ונשים מתקדמות, לכאורה, המבקש[ת] להחזיר את המוסד המקולקל ההוא ואת חצרו האחורית למרכז ההוויה הרוחנית שלנו”.

בורג צודק – באופן חלקי לפחות. מן הראוי להישמר מפני מה שהוא מכנה “יהדות העץ והאבן בת־זמננו”. אבל בורג גם טועה – משלוש בחינות.

 ראשית, החיים היהודיים אכן כרוכים ברעיונות “גבוהים ומופשטים”. אבל מאז ומעולם, היהדות אפשרה לרעיונות כאלה להתגלם גם בשגרתי ובמוחש. למקום יש משמעות. והרי הציונות עצמה הזכירה לעם ישראל – אשר לאורך הדורות, רבים מבניו ומבנותיו יצקו את יהדותם מחדש כאמונה טהורה – שלהיבטים הקונקרטיים של החיים היהודיים, לארץ ולעם, יש משמעות עמוקה, וגם כוח להצית מחדש את חיי הרוח שלנו. למרות האימוץ הנרחב של רעיונות אוניברסליסטיים, הכותל יכול להזכיר לנו שהדרמה הדתית שלנו אינה מתנהלת רק ברחבי העולם כולו אלא נחווית באופן השלם ביותר בעיר אחת מסוימת, “ובלבה חומה”. יהודים מן הזן המתוחכם יותר אינם צריכים ליפול למלכודת של ייחוס “קדושה פנימית” למקומות פיזיים; אבל אין פירוש הדבר שאסור להם לחוש בקדושה של מקום שנתגבשה במשך אלפי שנים בחלומות בני-עמנו ובתפילותיהם. טיבם ה”מומצא”, המיוצר של אתרים, מנהגים וסמלים דתיים אינו צריך להרחיק אותנו מהם. כאזרחים פוסט-מודרניים אנו יכולים להתקרב אליהם דווקא – אבל בראש, בעיניים ובלב פתוחים וחפֵצים.

שנית, אם איננו מנכסים לעצמנו את השפה, הסמלים והנתיבים של תרבותנו הדתית, מה יחבר את אל מאבקינו אל ההיסטוריה היהודית? עלינו להיות זהירים יותר ורגישים יותר; בעוד אנו משתדלים להניע את היהדות הישראלית אל צורות אוניברסליסטיות יותר, פתוחות, מכילות והומניטריות יותר של ביטוי דתי, עלינו לעשות זאת כפרשנות חיה על טקסטים כתובים, קיימים. מובן שכדברי בורג, אנו צאצאיה הרוחניים של יַבנה. אבל כפי שיבנה, והחיים הדתיים שיבנה הולידה, נבנו על הדימויים שקדמו לה, כך גם אנחנו צריכים לבנות על גבי כל מה שנצבר ונאצר בעברנו.

יהודים מודרניים רבים סולדים מרעיון הקורבן. צורות הפולחן העתיקות הללו נראות פרימיטיביות ומיושנות. התפישה שאפשר למצוא את אלוהים במקום אחד מרכזי אף היא מעוררת התנגדות. אבל טקסטים ותפילות שהתמקדו בבית המקדש ובעבודת הקורבן הם מאבני היסוד של המקורות היהודיים הקלאסיים. משמות התפילות – בחול, בשבת ובמועד – ועד לטקסי שולחן כמו נטילת ידיים, זכר פולחן המקדש נותר במרכז. מרכזיות זו היא שאפשרה לנו, באמצעות מסורת פרשנית נרחבת, לייחס לתפילה, ללימוד ולסעודה משמעויות שפעם התגלמו בעבודת הקורבן. אבל כדי להקנות חשיבות פולחנית לדבר יום ביומו, יש צורך לשמר את חִיותו של זיכרון המקדש. האפשרויות הפרשניות והיצירתיות של דורנו תלויות במסומן הקונקרטי מאוד של בית המקדש כמוקד חיי הדת גם בימינו.

על פי הפרשנות הרבנית, בית המקדש מאפשר לנו לקיים את הרעיון שמעשינו כבני אדם יקבעו אם אלוהים יוכל לשכון בתוכנו. יעקב מילגרום, חוקר המקרא הירושלמי המנוח, לימד שעַם ישראל שָאַל מעובדי האלילים את הרעיון של בניית בית מקדש לאלוהים. אבל בעוד שעובדי האלילים נדרשו להגן על המקדש מפני פלישה של שדים, הרי במקרה של אמונת ישראל, בני האדם החוטאים הם-הם שעלולים להבריח את אלוהים מבית המקדש.

לבסוף, הקרב על הכותל איננו רק עניין של חופש דת. עניינו בסוג התורה שהיינו רוצים שתפרח במדינת ישראל. מי שבוחרים להשתמש בסמלים שלנו ובאתרינו המקודשים הם היורשים המלאים של מסורתנו. אם נפקיר לידי קיצוני הדת את הדימויים העשירים והמושרשים של בית המקדש כמוקד הכמיהה המשיחית היהודית, נבטיח את ניצחון הקיצונים האלה. זרמים מסוימים באורתודוקסיה היהודית מציירים תמונה חיה ומציאותית מאוד של חזון משיחי לבית המקדש – חזון אנכרוניסטי הדוגל לא פעם בעליונות יהודית מעוררת חלחלה. אבל החזון הזה אינו צריך לגרום לנו להתנכר לבית המקדש כדימוי דתי; נהפוך הוא: עלינו להכפיל את מאמצינו ולצייר עבור הארץ הזו חזון משיחי שישקף את הערכים הראויים. כיצד ייראה בית מקדש שישמש מוקד של כמיהה לכבוד, לשוויון ולחמלה?

ישראלים רבים כמהים ליהדות מקפת וסתגלנית, פתוחה ומכילה; יהדות שמציבה את כבוד האדם במוקד החיים הדתיים. אסור לנו להרשות שהמקומות הקדושים לנו ביותר יישלטו בלעדית בידי מיעוט של יהודים שהמסר שלהם אינו יכול להצעיד אותנו קדימה.

מבלי דעת, בורג משתף פעולה בחילול הקודש הזה. כוחות האפלה הדתית בארצנו תמיד ששים לראות את יריביהם מאבדים עניין ומתנתקים מן הדברים החשובים להם יותר מכול. ניצחונם יובטח דווקא אם נמסור לידיהם את מלאכת הפרשנות של הדימויים הדתיים המרכזיים ביהדות – כמו למשל את גיבוש חזונה המשיחי. את זעמם הקדוש הם שומרים לאותם ישראלים אמיצים שמעזים לקרוא תיגר על הבלעדיות של פרשנותם הצרה, לאלה המציירים תמונה ליברלית ובה בעת יהודית עמוקה של עתידנו המשותף.

(תרגום: יניב פרקש)

הרב יואל לוי הוא ראש הישיבה הקונסרבטיבית בירושלים. הרב ליאון אריה מוריס הוא חבר סגל במכון שלום הרטמן ובהיברו יוניון קולג’.

Leave a Comment